קו ישיר מחבר בין השיתוק האסטרטגי המתמשך ממנו סובלת ממשלת ישראל בהימנעותה מגיבוש מנגנון הסיום למלחמה, לבין המשבר המעמיק ביחסים עם מצרים

ישראל צריכה כיום ראש ממשלה שהוא לא שמאל, לא מרכז-שמאל, וגם לא בני גנץ. ליברמן הוא איש ימין פרגמטי ועבורו כל מי שציוני – מיאיר (גולן) ועד יאיר (לפיד), הוא שותף ראוי

מערכת הביטחון הישראלית נתנה גיבוי לכל מהלך מופקר ביטחונית, לא משנה אם קידמה אותו ממשלת ימין או שמאל: הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות, עסקת שליט ואפילו הסכם הגז עם לבנון

בשעה שעצם קיומה ועתידה של ישראל נמצאים בסכנה גדולה ואמיתית, ואחרי שמאות​ משפחות כבר הקריבו את יקיריהן, מתעסקים כאן כמעט כולם בסוגיית החטופים ולא בבעיות גדולות מזו

הלחימה בעזה נמשכת ולא צפויה להסתיים בקרוב, בצפון חיזבאללה מגלה יכולות שמזהירות כמה קשה עלול להיות המחיר של התלקחות - אך החזית הפנימית בישראל חמורה לא פחות. ראש הממשלה מעדיף סיסמאות ריקות מתוכן על פני הכרעות נדרשות, ופועל במחשכים כדי להכשיר שלטון צבאי ואזרחי ישראלי מסוכן ברצועת עזה - אך ורק כדי לשמר את שלטונו

נדרשת מנה גדושה של חוסר אחריות ושל ציניות כדי להציע, במהלך המלחמה הקשה שאנו מצויים בה ולאור החשש מהתפתחויות עתידיות, הצעה לחוק גיוס שמנוגדת באופן חזיתי כל כך לאינטרס הלאומי הבטחוני. צורכי השעה הדחופים ביותר אינם כלכליים - כלומר השתלבות בשוק העבודה - אלא ביטחוניים. אז מדוע הממשלה מציעה לחרדים פטור מלא מגיוס למשך שנתיים?