עוד שמאשה רואה בילדים שלי את הניצחון הגדול שלה על פני האדמה, מדינת ישראל – הבית אליו ערגה – מגישה לה וליותר מ-100 אלף ניצולים אחרים כתף קרה

כנגד כל ההערכות והסיכויים, ולאור ההתעקשות של הנשיא טראמפ, כל החטופים חזרו ארצה. עכשיו, לנוכח ההצלחה הזו, טוב עושה ישראל שמאפשרת לנשיא ולצוותו להוביל את תכנית "20 הנקודות". במקביל, אסור להיכנס לפסיביות. שלושה דברים חייבים להיעשות, בתיאום מאחורי הקלעים עם האמריקאים: להתעקש על פירוז הרצועה, כולל השמדת תשתיות ומניעת הברחות; בהיעדר התפרקות של חמאס מנשק, להבטיח כי כל מאמצי השיקום יתמקדו אך ורק בשטח שבשליטת צה"ל; ולבסוף, להיערך גם לאופציה הסבירה ביותר - חזרה ללחימה

הבשורה המרגשת על השבתו ארצה של מגן קיבוץ עלומים וגיבור ישראל, רס"ר רן גואילי ז"ל, מהווה אות של מופת וכבוד עבור צה"ל וקהילת המודיעין

הוא לא יראה נוצץ, הניצחון המוחלט. למעשה הוא לא ירגיש מוחלט בכלל. והאמת שגם לא בדיוק ירגיש ניצחון. זה יהיה מרגש ועצוב ומורכב. ועדיין, כנראה, ירגיש הכי קרוב למה שחיכינו לו

רבים מ"ידידי ישראל" אינם נאבקים באנטישמיות אלא עושים שימוש ציני בישראל וביהודים במאבקם נגד המוסלמים במדינותיהם, ולא רק הקיצוניים שבהם

הדחיינות הכרונית של נתניהו, היא שהובילה את הנשיא טראמפ לחשק את ישראל ל"תכנית השלום". התכנית הזו, שתפקידנו בה הוא לא יותר מקישוט, נראית כרגע פחות כמו תכנית ישימה, ויותר כמו שאיפה מדומיינת לשקט. כבר למדנו מה עושים ארגוני הטרור עם שקט

רני שב הביתה, כעת הבית המשותף צריך להיות ראוי לו ולגבורתו. הסיכה ירדה מדש הבגד, הצלקת נותרה. בוערת. הפצעים עודם פעורים, כואבים כל כך. השיבה של החלל האחרון נטולת חדווה. כל מה שיש בה זה טעם מר של סוף, ונשימה

באיזה עוד מקום בעולם יש מחויבות והקרבה כזו של לוחמים, דור גבורה, שמאז הבוקר ההוא, לא רק אתמול, נלחמים על דמותנו כעם